ילדים מצטרפים לצופים בשביל היציאה החוצה. הם מצטרפים להרפתקאה ולכיף שמבטיחים להם. הורים רושמים את הילדים שלהם לצופים כדי שיפתחו אופי, ילמדו מיומנויות חשובות וערכים.
בכתבה זו אני רוצה לדבר על היציאה החוצה, לטבע, לטיולים, לאוויר הפתוח. היציאה החוצה היא הלב של הצופיות. הטבע הוא המקום בו צופים לומדים, מתנסים, מפתחים חברויות ואת האהבה לטבע ונהנים.
בימים אלה ממש יש קבוצה של 18 צופים מישראל שנסעו למחנה קיץ ארצי של צופי יוון. כשאני אומר "מחנה קיץ" כולנו מדמיינים יער, מבנים מסנדות, מטבח עם הורים מבשלים, לו"ז עמוס בפעילויות ועוד. אלה מכם שהיו במשלחת של הצופים לחו"ל, בטח מדמיינים דשא, אגם, הרבה צבעים ודגלים או אולי בקתות עץ וספורט אתגרי. אז הפעם אני רוצה לחדש לכולכם! הצופים ביוון מחדשים בכך שהם חוזרים לעבר, לצופיות של באדן פאוול, לקבוצה הקטנה, לטיולים ולטבע.
באדן פאוול התרכז בילד והמטרה הראשונה שלו היתה לפתח אותו להיות אדם טוב. בתחילת המאה ה-20, אנגליה היתה מקום שונה וילדים לא היו יכולים להיות רק ילדים. יש כל-כך הרבה בעיות בדיכוי הרצון והרוח של הילד ובאדן-פאוול ראה את ההרס של הילדות ואת איך שזה משפיע על הבגרות - הוא הוציא את הילדים החוצה לטבע כדי שישחקו, כדי שידמיינו, כדי שיטיילו ויאהבו את הטבע. הצופים היוונים טוענים שאותן בעיות של תחילת המאה ה-20 חזרו שוב ושהגיע הזמן לחזור למה שהיה פעם.
המחנה של צופי יוון מתחיל בחמישה ימים של טיול. טיול אמיתי, עם כל הציוד על הגב, לינה באוהלים (שסוחבים גם על הגב), בישול בזוגות או שלשות, ובמקרה של המשלחת שלנו גם טיפוס על הר סמוליקאס, ההר השני בגובהו ביוון.
היציאה לטבע מספקת חוויה והזדמנויות שמאפשרות לצופה לפתח כישורים שיהפכו אותו לעצמאי. הכיתה של הצופים היא בחיק הטבע. שם הצופיות צריכה לקרות. הצופים מתכננים את הטיולים וההרפתקאות שלהם ומוציאים אותם החוצה. בקיצור, היציאה החוצה היא המרכז של הפעילות הצופית.
הטבע הוא המקום בו ילדים מפתחים מנהיגות וחברות, בו כל המסכות יורדות, הסוללה של הטלפון נגמרת והחינוך האמיתי מתחיל, כי תמיד אפשר להדגים מיומנויות שונות בפעולות בשבט וללמד על כל ערך שבעולם, אבל הדרך האמיתית ללמוד היא לעשות זאת בעצמך, בחוץ.
צאו החוצה!
