סקרן או שאנן?

בחודשים האחרונים לקחתי חלק בצוות חשיבה שעוסק בכתיבת תחום ה"צופיות" בתוכנית ההדרכה החדשה "המסע בצופים". קבוצה קטנה של בוגרים, עובדי התנועה, שעתידים לקבוע את האופי של "הצופיות בתנועת הצופים" - וחלקכם בטח יסכימו איתי, אם יש מאפיין אחד מרכזי בתנועת הצופים זו הצופיות.

מכירים את הילדים האלה שתמיד רוצים לדעת איך דברים עובדים? אלה שמפרקים כל משחק או כל חפץ כדי לראות איך הוא בנוי, אותם ילדים שעוקבים אחרי אבא שלהם בזמן שהוא מתקן דברים בבית, שאוהבים לגעת בכל דבר, לקרוא כל דבר, לראות הכל... ככל שהם יותר נוגעים בדברים ככה הם מבינים אותם יותר - דרך הידיים.


אני חושב שאפשר לחלק את כל הילדים לשתי קטגוריות. היום, או שהילדים סקרנים או שהם שאננים ולמרבה הצער - נראה לי שהאפשרות השנייה שכיחה יותר.

אני רואה את זה גם בצופים כל הזמן. אפילו בדברים פשוטים ובסיסיים כמו פעולת בישול - ילדים מעדיפים לבחור את הדרך הקלה והמוכרת מאשר לגלות מתכונים חדשים, דרכים חדשות לבשל ולצאת מחוץ לקופסא. בראיונות למשלחות השונות אני תמיד שואל חברי שכב"ג על התפקיד שהם עושים בשבט, על מערכי הפעילות האחרונים שהם העבירו וברוב המקרים אני מגלה שהם מעדיפים לעשות את הדברים הנוחים, דברים שהם עשו כבר בעבר, דברים שהם מכירים. זה דורש פחות עבודה והרבה פחות מחשבה.


אני לא אומר שהמדריכים בתנועת הצופים עושים עבודה גרועה, אני פשוט חושב שככה זה היום - אנשים בוחרים להיות שאננים ולא להיות סקרנים, חסרה להם רוח הגילוי. אני חושב שהצורה בה החברה בנויה היום פשוט מסירה את זה מהם. אני לא מתכוון שכשאני הייתי צעיר היו לי חיים קשים יותר, מה שאני אומר זה שפעם ילדים ובני-נוער היו צריכים לעבוד קצת יותר קשה ולחקור דברים לבד. אפשר לראות את זה במיומנויות הצופיות שאנחנו בוחרים להעביר היום - אנחנו רוצים את מה שקל ומהיר. אנחנו עדיין מפתחים מיומנויות אבל כבר כמעט שלא צריך לחקור שום דבר - הכל אפשר ללמוד לבד, פשוט ומהר בסרטון של 2-3 דקות ביו-טיוב.


השורה התחתונה היא שילדים צריכים להיות יותר סקרנים. הם צריכים לבחור במסלול הקשה יותר במקום לחפש קיצור דרך. הם צריכים להרחיב את האופקים שלהם ולחקור מקומות חדשים. אנחנו בתור מחנכים צריכים לתמוך במאמץ הזה, אנחנו צריכים לאפשר לילדים לשחק, לתת להם להרוס ולפרק דברים, לעודד סקרנות ולא לגונן עליהם יותר מידי.

בקיץ האחרון היו לנו כמה משלחות של הצופים במחנות קיץ באירופה ובחלק מהמחנות היו כמה ימים של גשם. במחנה אחד, המחנה כולו המשיך כרגיל ורק המשלחת הישראלית לא יצאה מהאוהלים בגלל הגשם. רק בישראל אפשר לבטל פעילות בגלל קצת גשם (ואני לא מדבר על סופה רצינית אלא רק "סיכוי לגשם"). אם אנחנו רוצים למנוע מהחניכים שלנו להיות שאננים אנחנו צריכים לאפשר להם לבחון את היכולות שלהם, לגלות את עצמם, לפתח ביטחון והכרה עצמית. לאפשר לחניכים שלנו להרוויח את החיבור הזה שמגיע אחרי הרבה זמן ועבודה קשה בתנאים לא נוחים. כשאנחנו מבטלים או דוחים פעילות בגלל קצת גשם אנחנו בעצם "חוסכים" מהם את המאמץ, אנחנו מפנקים אותם וגורמים להם פשוט ללכת עם הזרם, בלי אתגרים ובלי מבחנים.


מדינת ישראל לא היתה קמה אם לא היה בנו את האומץ לקבל על עצמנו קשיים ואתגרים. לא היינו מגיעים לירח אם לאנשים לא היה את הצורך לבחון את הגבולות שלהם. תנועת הצופים לא היתה מוקמת בלי באדן-פאוול- היה לו את הרצון לחקור ולגלות והוא לא היה מוכן לשבת בצד ולתת לבני-נוער לחיות בלי אתגרים.


בשבוע הבא יש לנו הזדמנות לשנות את תוכנית ההדרכה של תנועת הצופים, יש לנו הזדמנות להזכיר ל-80 אלף חניכים מה כל-כך חשוב ב"צופיות". זה לא החבל ולא המדורה - זו השאיפה להבין יותר, לעשות יותר - זו הסקרנות!


סקרן או שאנן - מה אתם הייתם מעדיפים להיות?

© תנועת הצופים